קטין כבן 16 נפל מטרקטורון ונגרמה לה נכות אורתופדית בשיעור 10% ונכות בגין צלקת בשיעור 5% נוספים. חברת הביטוח לא הסכימה להתפשר על סך כ 300,000 ₪ בגין נזקיו, ובסופו של יום לאחר ניהול התיק במלואו בבימ"ש ניתן פסק דין שחייב אותה לשלם קרוב ל 400,000 ₪. מדובר בתיק עם נכות קלה יחסית שהסתיים בפיצוי משמעותי מאוד.
ת"א 44179-03-14 פלוני (קטין) ואח' נ' י.ז. ואח'
לפני
כבוד השופטת אורלי מור-אל
התובע:
1.פלוני (קטין)
נגד
הנתבעים:
1.י.ז.
2.התאגיד המנהל של המאגר לביטוח רכב חובה ("הפול") בע"מ
מטעם התובע: עו"ד מירב וולינץ
מטעם הנתבעים: עו"ד אירית יפו
התובע נפגע בתאונת דרכים כנוסע בטרקטורון, בעת שהנתבע 1 נהג בטרקטורון והתהפך. בשל נזקי הגוף שנגרמו לו בתאונה, הגיש התובע תביעה זו לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים.
בית המשפט קבע כלהלן:
בהתאם לפסיקה, הנחת המוצא היא, כי נכותו התפקודית של הניזוק היא פועל יוצא של הנכות הרפואית, ולשיעור הנכות הרפואית יש משקל רב בקביעת שיעור הפגיעה בכושר השתכרותו. הנחת מוצא זו תקֵפה
ביתר שאת בעניינם של קטינים ושל צעירים בתחילת דרכם התעסוקתית, מכאן שבעיקרו של דבר לגבי קטינים וצעירים קיימת זהות בין הנכות הרפואית לזו התפקודית ובין שתי אלה לגריעה מכושר ההשתכרות.
בענייננו, יש מקום לסטייה משיעור הנכות הרפואית המשוקללת, שכן אין ליתן לנכות בגין הצלקות משמעות תפקודית מלאה.
אמנם לתובע מספר צלקות ברגליו, וכן בהתאם לעדותו קרסולו וכף הרגל מתנפחים מפעם לפעם, אולם גם עיון בתמונות שצרף התובע, שניתן לשער כי מתעדות המצב בחומרתו הגדולה ביותר, מעלה, כי אין המדובר במראה מרתיע, שיש בו כדי לפגוע באופן ממשי בתפקודו של התובע עד כדי הימנעות מקבלתו לעבודה.
יחד עם זאת, לא ניתן להתעלם מתחושותיו של התובע לגבי מראהו, מהפגיעה בבטחון העצמי שהתאונה גרמה לו, שנגרמת בין היתר עקב מראה הרגל, דבר שעשוי למנוע ממנו לנסות התקבל לעבודות מסויימות. אשר על כן, ניתן לקבוע כי בשיעור הנכות התפקודית של התובע יש לקחת בחשבון גם את קיומן של הצלקות, של הנפיחות ברגל על רקע אישיותו ותודעתו, וליתן להם משקל מינימלי בפן התפקודי.
האיזון המתחייב במקרה זה, בשים לב למידת ההגבלה בתפקוד הברך, כמתואר בחוות דעת המומחה לבין הפגיעה הנוספת בגין הצלקות ונפיחות הקרסול לה טוען התובע מצדיק קביעת הגבלה תפקודית בשיעור 12% ולא מעבר לכך.
פסק דין
1. התובע, יליד 1996, נפגע בתאונת דרכים שארעה בתאריך 24/11/12 כנוסע בטרקטורון, בעת שהנתבע-1 נהג בטרקטורון והתהפך. בשל נזקי הגוף שנגרמו לו בתאונה, הגיש התובע תביעה זו לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים תשל"ה-1975 (להלן: "חוק הפיצויים").
2. הנתבעת-2 (להלן: "הנתבעת") הייתה מבטחת הקטנוע במועד שתי התאונות והיא מכירה בחבותה לפצות את התובע בגין נזקיו ומשכך המחלוקת בין הצדדים היא בשאלת הנכויות שנגרמו לתובע, מצבו התפקודי וגובה הפיצוי המגיע.
3. לשם בחינת מצבו של התובע מונה מומחה בתחום האורתופדי אשר בדק את התובע וקבע נכות צמיתה בשיעור של 14.5% לצמיתות. התובע חולק על קביעותיו של המומחה בתחום האורתופדי ואף זימן אותו לחקירה על חוות דעתו.
4. בנסיבות שפורטו, אבחן תחילה את מצבו הרפואי של התובע ואת פגיעתו התפקודית ואדון לאחר מכן בשיעור הפיצוי המגיע.
הפגיעות והנכות הרפואית
5. בעקבות התאונה הובהל התובע לבית החולים, שם אובחן שפשוף ושריטות באספקט צדדי של שוק וקרסול ימין וכן שבר בשליש מרוחק של טיבייה ימנית. בוצע ניתוח שחזור וקיבוע השבר באמצעות מסמר תוך לשדי.
בתאריך 2/12/12 שוחרר התובע מבית החולים עם המלצות למנוחה, איסור דריכה על הגף המנותח, שכיבה ברגל מורמת ובפיסוק קל, פיזיותרפיה וביקורת. ביעוץ פיזיותרפיה שנעשה בשחרור צוין, כי התובע הולך עם קביים, זקוק להשגחה וכן הונחה לתרגול לחיזוק שרירי ירך/ברך וקרסול.
- בביקורת שנערכה בתאריך 9/12/12, הוצאו התפרים, אך עדין נאסרה דריכה על הרגל וכן נתנו הנחיות להפעלת קרסול וברך.
- בתאריך 24/12/2012 נבדק התובע במיון בגלל כאבים בשוק ימין.
- בתאריך 28/2/13, בביקורת שנערכה אצל הרופא, צוין כי מתהלך בדריכה מלאה עם מגף Air Cast וכי הצילום מראה חיבור מתקדם אך לא מלא, ציר טוב, וכן צוין התובע יוזמן להוצאת ברגים פרוקסימליים.
- בתאריך 11/3/13 עבר התובע ניתוח להוצאת שני ברגים פרוקסימלים. בשחרור מבית החולים, צוין כי מותרת דריכה מלאה, חופשת מחלה 7 ימים, והוצאת תפרים בעוד שבועיים.
- בתאריך 7/5/13 קיבל התובע הפניה למכון פיזיותרפיה לצורך חיזוק שרירים, צוין כי יש כאב בקרסול, כן הופנה התובע לקבלת מדרסים לפי מידה עם תמיכה לקשת + בולמי זעזועים.
- בתאריך 1/9/13, ניתן לתובע אישור רפואי, לפיו הוא סובל מכאב בשוק באזור הצלקת, בצילום נראה כי השבר בעמדה טובה, מחובר, יש התעבות של הטיביה באזור השבר, הצלקת תקינה, התעבות של השוק הדיסטלי, רגליים שטוחות, צוין כי התובע מתקשה לרוץ ולקפוץ עקב כאבים, הוצע לתת פטור מריצה וקפיצה בחצי שנה הקרובה.
- בתאריך 26/8/14 עבר התובע ניתוח נוסף להוצאת החומרה משוק ימין, צוין כי בצילום עמדה טובה של השברים עם המקבעים. לגבי בדיקת הגפיים, צוין, כי הצלקות הניתוחיות תקינות, ללא סימני נפיחות, ללא סימני הגבלה בתנועות הקרסול, ללא חסר נוירווסקולרי. בניתוח הוצאו תו לשדי ושני ברגים דיסטלים. הניתוח היה תקין ולאחריו החל התובע בטיפול פיזיותרפי כולל הורדה מהמיטה ודריכה חלקית.
- בתאריך 26/11/14 בביקור אצל רופא בקופת החולים, התלונן התובע על כאבים בברך, שוק, קרסול ימין אחרי ניתוח וכן בכאבים בכפות הרגליים, כאשר ידוע על רגליים שטוחות. בבדיקה נמצא רגישות ונפיחות בברך שמאל, וכן רגישות מעל אספקט קדמי מדיאלי בקרסול ימין והומלץ להמנע ממאמץ גופני וספורטיבי כולל ריצות, הליכה ועמידה ממושכת וכן על רכישת מדרסים או נעליים אורתופדיות עם מדרסים.
- בתאריך 18/1/16, פנה התובע לבית החולים, בטענה, כי עת עמד על כסא הרגיש שהברך ברחה לו, לאחר שצולם ונבדק ולא נמצא כל ממצא, צוין, כי הרושם הוא שמדובר בפריקת פיקה לראשונה בחייו שחזרה. התובע קיבל 5 ימי מחלה וכן צוין שיש להימנע מפעילות גופנית מאומצת למשך 3 שבועות.
6. פרופ' אברהם גנאל שמונה כמומחה מטעם בית המשפט לקביעת נכותו של התובע פרט בחוות דעתו את הפגיעה ותוצאות הבדיקות שערך. המומחה תאר את הטיפול שקיבל התובע וציין בחוות דעתו, כי הניתוח השני שנעשה לצורך הוצאת המתכות, נעשה לצורך החשת ריפוי שבר, וכי לאחר הניתוח השלישי לא נותרה שום מתכת ברגל. בפני המומחה התלונן התובע, שהוא חש הגבלה ביכולתו ללכת למרחק או לרוץ, בגלל נפיחות המופיעה באזור השבר ולחץ במקום, חש כאבים בחשיפה לקור באזור בו היו הברגים, וכן חש הגבלה בכיפוף סופי של ברך ימין וכן קושי לשבת במושב האחורי של הרכב עקב הצורך לכופף את הברך. התובע, שהיה כבר חייל באותה תקופה, ציין כי הוא מטופל מדי פעם בפיזיותרפיה במסגרת הצבא.
המומחה סקר את הצילומים שנעשו לאחר התאונה, ולאחר שלושת הניתוחים ופרט כי מן הצילומים ניכר שמדובר במצב שלאחר הוצאת כל הקיבוע הפנימי, איכות העצם תקינה, מבנה מפרק הקרסול תקין, מבנה מפרק הברך תקין, נראים עדיין החורים שבהם היו הברגים שנעלו את המסמר התוך לשדי.
בבדיקתו הגופנית של התובע אובחנה הגבלה בכיפוף הסופי של הברך, נראו סימנים לנזק בלכת הברך הקדמית בימין, דלדול קל בהיקף שרירי ירך ימין, אם כי כוחם תקין. נותרו צלקות גוף בקדמת הברך הימנית ובשוק ימין, וכן צוין שבדיקת הקרסול תקינה.
בנסיבות אלה העריך המומחה את נכותו של התובע בגין נזק קל ללשכת הברך הקדמית ברגל ימין ב- 10% לצמיתות לפי סעיף מותאם 35 (ב) (1) לתקנות המוסד לביטוח לאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956 (להלן: "תקנות המוסד לביטוח לאומי") וכן נכות בתחום האסתטי בשיעור של 5% לצמיתות בגין צלקות גוף לפי סעיפי ביניים 75 (1) א'-ב' לתקנות המוסד לביטוח לאומי. המומחה הוסיף, כי להערכתו מצבו של התובע יציב, אין לצפות לשיפור בעתיד במצבו הרפואי הקשור בתאונה ואין לצפות להחמרה וכן כי אינו צופה צורך בטיפולים בעתיד הקשורים בתאונה. המומחה ציין, כי הגבלתו של התובע בברך מפריעה לתפקד.
לעניין אי הכושר קבע המומחה, נכות זמנית 100% למשך ששה שבועות ונכות זמנית נוספת בשיעור של 50% למשך חודשיים נוספים, ובנוסף קבע נכות זמנית בשיעור של 50% למשך שבוע לאחר ניתוח להוצאת הקיבוע הפנימי.
בתשובות לשאלות הבהרה, השיב המומחה, כי שילוב הבדיקות שביצע מצביע במידת אמינות גבוהה על נזק לסחוס לשכת הברך הקדמית. המומחה נשאל לעניין תלונת התובע על נפיחות בקרסול ואף צורפו לעיונו תמונות המתעדות לכאורה נפיחות זו והשיב, כי התובע לא התלונן לפניו על נפיחות בקרסול המפריעה לתפקד ומשכך אינו עונה על שאלה תיאורטית וכי כמתואר בחוות הדעת טווח התנועה בקרסוליים תקין ושווה בשני הצדדים וקיים הבדל בהיקף הקרסול בשיעור של 0.5 ס"מ, שהינו הבדל זניח שבו הצד הדומיננטי (ימין) גדול יותר.
7. בעקבות האירוע בינואר 16, בו התלונן התובע על בריחת הברך התבקש המומחה להתייחס לשאלה האם יש צורך בבדיקה חוזרת, והשיב, כי מסיכום הביקור במחלקה לרפואה דחופה,
עולה שתואר על ידי התובע אירוע שבו כאשר עלה כסא הרגיש שהברך ברחה לו, הייתה בליטה בצד החיצוני והוא החזיר אותה למקומה. התובע לא נזקק לאחרים להחזרת העצם. לפיכך, מדובר כנראה, לכל היותר בתת פריקה של הפיקה, כאשר אירוע חד פעמי של תת פריקה של הפיקה אינו מקנה אחוזי נכות. המומחה הרחיב, כי אירוע של "בריחת הברך" כפי שנרשם מפיו של התובע קורה במקרים של אי יציבות הברך ולא במקרה של פריקת פיקה. המומחה הוסיף, כי בבדיקה גופנית בחדר המיון לא נמצאה פריקת פיקה וצילומי הרנטגן של הברך בארבעה כיוונים לא הדגימו ממצא חולני. משכך קבע, כי לא ניתן ללמוד מאירוע חדש פעמי זה שמדובר בברך לא יציבה או בפיקה שאינה יציבה.
המומחה הוסיף, כי יש להמתין לפחות שנה ממועד האירוע הנ"ל כדי לראות אם מדובר בפתולוגיה החוזרת על עצמה או באירוע חד פעמי ולכן בשלב זה אין מקום לבדיקה חוזרת. ללא קשר לתאונת הדרכים, המליץ המומחה על טיפול בפיזיותרפיה לחיזוק שרירי הירך ועל תרגול עצמי רב לחיזוק השרירים, שכן כוח שרירים תקין מונע בדרך כלל תופעות קריסה / בריחה של הברך.
8. התובע בחר שלא להמתין שנה, עד לבדיקה חוזרת ומשכך ובהעדר הסכמה בין הצדדים הגישו הצדדים ראיותיהם ונשמעו ההוכחות בתיק. מטעם התובע, הוגשו תצהירים שלו ושל אמו, ובין היתר צורפו לתצהיריו תמונות שצולמו בפערי זמנים שונים המתעדות לטענתו את הנפיחות שהוא חווה בקרסול ובכף הרגל הימנית, כאשר לטעמו המדובר בפער של 4 ס"מ בין הקרסול הימני לשמאלי. הנתבעת הסתפקה בהגשת תיק מוצגים מטעמה.
9. התובע שלא השלים עם חוות דעת המומחה ותשובותיו לשאלות ההבהרה, זימן את המומחה לחקירה על חוות דעתו. בחקירתו נשאל המומחה ארוכות אודות על הפער הנטען בין הקרסוליים, כמתועד בתמונות שהגיש התובע ובין היתר נשאל המומחה על כך שמצא בבדיקתו דלדול בשרירי הירך מחד וקרסול רחב יותר מאידך, והשיב, כי אין קשר, התובע משתמש פחות בשרירי הירך אך עדיין הולך, עולה במדרגות ולא צריך להיות דלדול לאורך כל הגף.
למומחה הוצגו התמונות שהוגשו על ידי התובע, והמומחה השיב, כי על סמך התמונות אינו יכול לשנות דבר מחוות הדעת וגם הוא לא מוצא לכך הצדקה רפואית. כאשר נשאל המומחה האם זה סביר שהקרסול מתנפח לאחר מאמץ, השיב שזה יכול לקרות, לדוגמא אם האיש עמד הרבה זמן ולא הלך ושעה שאינו יודע מה התובע עשה לפני הצילום אין לזה שום משמעות ואין מקום לקבוע נכות על סמך נפיחות. המומחה הוסיף, כי אם הייתה תלונה על נפיחות היא הייתה צריכה להיות מושמעת בבדיקה במרפאתו, ומכל מקום ההשפעה של הדבר זניחה, לכל היותר התובע שורך באופן רופף יותר את הנעל.
לשאלה האם הנפיחות מהווה הפרעה או מגבלה השיב המומחה, כי בכך נכנסים לנושא הכללי הגדול של כאב, האם כאב מהווה מגבלה, יש להשיב על כך בחיוב, אך בהעדר מגבלה בתנועות הקרסול, הדבר אינו מקנה נכות.
המומחה הוסיף, כי גם אם נצא מתוך הנחה שהתובע משתמש פחות ברגל ונוצרת בצקת, התשובה היא ללכת יותר, לחזק את השרירים, ואז מנגנון השאיבה יחזור והבצקת תרד אבל בקרסול עצמו אצל התובע אין פתולוגיה.
אשר להמלצת הרופאים על מדרסים, ציין המומחה, כי כיום רוב סוגי הנעליים בולמות זעזועים ואין צורך בכך, ובאשר להמלצות שקיבל התובע להימנע ממאמצים, ציין שיכול שהיה זה בתקופה שלאחר התאונה על מנת שיהא לו זמן להחלים, אך זו אינה המלצתו.
באשר לאירוע בינואר 2016, בו לכאורה הייתה תת פריקה של הפיקה, שב המומחה וציין, כי לפי המסמכים, לא בטוח שאכן ארעה פריקה. המומחה הסביר, כי לכל היותר מדובר במצב בו הפיקה יצאה ממקומה אבל חזרה מעצמה.
המומחה הסביר עוד, כי הנכות של התובע נקבעה בשל הפגיעה בברך, כאשר נעשתה התאמה ונלקח בחשבון גם דלדול השרירים בירך.
המומחה נשאל האם בעקבות הארוע מינואר 2016 ניתן לצפות להחמרה והשיב שאינו חושב כך, שכן מאז הארוע לא חזר ואין שום תהליך, שחזר על עצמו.
לשאלות ב"כ הנתבעת השיב המומחה, כי כאשר שוחרר התובע מבית החולים עשה שימוש במגף Air Cast, כאשר אין רישום מתי חדל להשתמש בו, אך לבטח לא היה צריך אותו בספטמבר 13 כאשר השבר היה מחובר.
המומחה הוסיף, כי בעת השימוש במגף, המטופל עצמאי, יכול להוריד וללבוש אותו לבד, אף שיכול להיות שהוא כאוב. אשר לצורך בשימוש בכסא גלגלים, השיב המומחה, כי ברור שלאחר פציעה כזו לא נותנים לאף אחד כסא גלגלים, וזו הוראה רפואית לא מקובלת והתובע ככל הנראה קיבל קביים ועבר הדרכה כיצד ללכת מבלי לדרוך על הרגל.
10. ב"כ התובע טוענת, כי בשים לב למכלול הנתונים, לרבות תלונותיו של התובע לגבי הנפיחות בקרסול, התמונות שהוגשו והאירוע בינואר 2016, יש להגיע למסקנה, כי המומחה קבע את הנכות על הצד הנמוך, באופן שאינו מתאר כדבעי את שלל השפעות התאונה על התובע.
ב"כ הנתבעת מפנה מצידה לתשובות המומחה, לפיהן הטענה על נפיחות בקרסול וכן האירוע משנת 2016 אינם אמורים לשנות את שיעור הנכות.
11. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, את מצבו הרפואי של התובע כפי שעולה מן המסמכים הרפואיים, חזרתי ועיינתי בחוות הדעת הרפואית, בתשובות לשאלות ההבהרה ובעדותו של המומחה באתי לידי מסקנה שאין לסטות מקביעת המומחה לעניין נכותו הרפואית של התובע.
בהתאם להלכה, ככלל לא יסטה בית המשפט מחוות דעת המומחה מטעמו בהעדר נימוקים משכנעים (ראה לדוגמא ע"א 3056/99 שטרן נ' המרכז הרפואי על שם חיים שיבא, פ"ד נו(2) 936, 949; ע"א 293/88 חברת יצחק ניימן להשכרה בע"מ נ' מוניטי רבי [פורסם בנבו] (31/12/88). במקרה דנן, ניכר מחוות הדעת כמו גם מעדות המומחה, כי המומחה בדק את התובע, בחן את כל ההיבטים של הפגיעה וקבע את הנכות הרפואית בהתאם לשיקול דעתו.
המומחה בדק את התובע למעלה משנתיים לאחר התאונה, כך שנכותו של התובע התגבשה ובפני המומחה לא התלונן התובע על נפיחות בקרסול ומכל מקום נפיחות כזו לא נמצאה בבדיקה. כפי שקבע המומחה גם אם לתובע טענה על נפיחות בקרסול לאחר מאמץ, אין בכך כדי ללמד על קיומה של נכות רפואית נוספת, שכן אין ממצאים חולניים בקרסול וזה מה שרלבנטי לצורך קביעת נכות רפואית.
המסקנה לגבי מצבה של הברך דומה. גם בהינתן הארוע מינואר 2016, הרי שעה שחלפה שנה ולמרבה המזל האירוע לא חזר על עצמו. משכך, יש לקבל את מסקנת המומחה, כי אין באירוע בודד כדי ללמד על נכות נוספת מה גם שבבדיקות שנעשו לרבות בצילומי הרנטגן לא נמצא כל מצב חולני בברך.
חוות הדעת של המומחה בענייננו יסודית ומקיפה, המומחה התייחס לכל תלונות התובע בפניו, ביצע בדיקה פיזית וניתח את תוצאותיה, בעדותו שב המומחה והסביר את הערכתו המקצועית, בנוגע לשיעור נכותו של התובע ומשמעות הממצאים שמצב בבדיקותיו. לאחר בחינת הסברי המומחה בחקירתו, לא שוכנעתי, כי יכול ונכותו הרפואית של התובע גבוהה יותר או נמוכה יותר.
את טענותיו של התובע בנוגע להשפעת הנכות והנפיחות ממנה הוא סובל על תפקודו ראוי לבחון בפן התפקודי ולא הרפואי.
משכך אני קובעת, כי נכותו הרפואית של התובע בגין התאונה עומדת על 14.5% כפי שקבע המומחה.
הפגיעה התפקודית
12. התובע טוען, כי יש להעמיד את פגיעתו התפקודית על שיעור של 15% לפחות בשים לב להשפעת התאונה על חייו ועל חיי אמו ולתפיסתו האותנטית את התאונה כחוויה קשה אשר השפיעה ומשפיעה על התובע ועל בני הבית התחומי חיים רבים.
13. הנתבעת טוענת שהתובע לא מהימן כיוון שלא דיווח בעדותו על פגיעות קודמות שהיו לו ועל מחלות וקשיים מהם סבל, ומכל מקום לטענתה, נכותו התפקודית של התובע קטנה מנכותו הרפואית, שכן הנכות בגין הצלקות אינה תפקודית, אלא אסתטית בלבד וגם הנכות בגין הברך אינה תפקודית במלואה שכן מדובר אך ורק בהגבלה בכיפוף הסופי של הברך. מוסיפה הנתבעת, כי לפי חוות דעת המומחה כוח השרירים בירך ימין תקין, התובע הולך היטב גם על קצות האצבעות, ויציבות קדמית ואחורית תקינה, מה גם שהמומחה הסביר שאילו היה נדרש לקבוע לפי סעיפי תקנות המוסד לביטוח לאומי לכאורה לא היה צריך לקבוע נכות ומשכך ההגבלה התפקודית קטנה יותר.
14. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, את גילו של התובע, השכלתו וכישוריו, את תפקודו לאחר התאונה, את עדותו של המומחה ואת מכלול נסיבות העניין, אני מוצאת לנכון להעמיד את פגיעתו התפקודית של התובע בגין התאונה על שיעור של 12% לצמיתות.
15. הלכה היא, כי הנכות התפקודית נקבעת בידי בית-המשפט על-יסוד מכלול הראיות והנסיבות שלפניו. הנכות הרפואית משמשת נקודת מוצא, אולם יש להוסיף ולבחון את השפעתה על הנפגע המסוים. כך, בין השאר, יש לתת משקל להיקפה, אופייה ומיקומה של הפגיעה, ולהתייחס להשפעתה של הנכות על מקצועו של הנפגע תוך התחשבות בגילו, השכלתו וכישוריו. משקל ממשי יינתן לראיות הנוגעות להשלכה התפקודית בפועל, למשל – שינויים שחלו בשכר הנפגע (ע"א 3049/03 גירוגיסיאן נ' רמזי, פ"ד נב(3)792 [1995] (להלן: "עניין גירוגיסיאן"); ע"א 2113/90 אדלר נ' סוכנויות דרום בע"מ [פורסם בנבו] [1992]; ע"א 6601/07 אבו סרחאן נ' כלל חברה לביטוח בע"מ [פורסם בנבו] [2010]).
16. בתצהירו פרט התובע שנכותו ותוצאות התאונה, לרבות הנפיחות ממנה הוא סובל בקרסול, מפריעות לו מאוד בחיי היום יום בשלושה רבדים: החיים שנהרסו, חווית התיכון שלא תשוב והפגיעה בהוריו. התובע פרט, שלתחושתו חייו נעצרו לאחר התאונה, הוא חי בתחושה שהרס לעצמו את החיים, וכן כי פגע בהוריו, עד כדי כך שאמו לקתה בשיתוק של חצי הפנים (פציאליס) בעקבות לחץ נפשי, התובע הוסיף שכל חווית התיכון שלו נפגעה, כאשר בשנה הראשונה לאחר התאונה היה ממש נכה וזקוק לעזרה מלאה, נמנע מלצאת לטיולים לצאת עם חברים, ללכת לים לשחק כדורגל או כל משחק ספורטיבי אחר.
התובע הוסיף עוד, כי לפני התאונה עבד במשחקיית ילדים ובעקבות התאונה היה מנוע מלעבוד 8-9 חודשים וכן היה מנוע מלעבוד בעבודות נוספות.
עוד טען התובע שלימודיו נפגעו בצורה משמעותית, כאשר ציוניו ירדו בגלל התאונה, הריפוי הממושך, השיקום הארוך והוא נזקק לשיעורים פרטיים רבים.
לטענת התובע, כל שמחת נעוריו והכיף שלו בתיכון נפגעו בגלל התאונה, ומאז התאונה חייו מלאים בפחדים.
אשר לשירות הצבאי ציין התובע, כי חלומו היה להיות לוחם ביחידת עוקץ, ומשום כך הלך לקורס אילוף כלבים, ואולם בעקבות התאונה לא יכל לצאת לפעילות גדנ"ע וכן נקבע לו פרופיל 64 והחלום להיות לוחם נמוג. התובע פרט שאמנם הגיע ליחידת כלבנים, אבל בתפקיד מטפל בחיות ולא לוחם, ובצבא הוא עובד עם גורי כלבים, ונזקק לטיפול בסיסי בהם ובכלל זה האכלה ושתיה ונקיון הכלוב בו הם מצויים. התובע הסביר, כי יכל להתנדב לצבא, אבל הוא התעקש להתגייס ובשל כך גם עבר את הניתוח השלישי להוצאת המתכות מהרגל, אולם בשל מצבו הוא נאלץ לוותר על מסעות ועל כל הפעילות הכיפית בשירות.
התובע הדגיש שחלומו היה להשתלב ביחידת הכלבנים בצבא ולאחר מכן במשטרה או בכל יחידה אחרת בשירות המדינה, עבודה שהינה בעלת מאפיינים פיסיים אימונים קשים ועבודה מבצעית ואולם החלום הזה לא יתגשם.
לגבי חייו עם הרגל מפרט התובע שהתחושה היא של כאב וחוסר יכולת לסמוך על הרגל, הוא לא יכול לרוץ, לא יכול לקפוץ, קשה לו לכופף את הברך, לרדת לכריעה, להישען על הקרסול, מתקשה לרכוש נעליים, שכן עליו לקחת בחשבון את נפיחות הרגל הימנית והוא נמנע מלעלות מדרגות ולשבת במושב אחורי במכונית.
לטענת התובע, בשל התאונה יצטרך להסתפק בעבודה שאינה דורשת מאמץ פיזי ולוותר על חלומו לעבוד באילוף כלבים בצורה מקצוענית.
באשר למראה הרגל ציין התובע, כי בגילו יש לרגל משמעות ענקית, יש לו שתי רגליים שונות זו מזו במראה בצורה ניכרת, אחת רגילה ואחת נפוחה באזור השוק ודקה באזור הירך ובעלת צלקות וכתמים ואם מסתכלים לו על הרגליים רואים ישר את העיוות ושואלים אותו עליו. התובע פרט כי הוא שונא ללכת בקצר, ומתבייש בים, ומתבייש בכל מצב שבו רואים את הרגליים והולך המון עם ארוך גם בקיץ.
התובע סיכם כי ההפרעה בעקבות התאונה היא בכל תחומי החיים.
17. בעדותו נשאל התובע ארוכות, על פגיעות קודמות שהיו לו והשיב כי לא היו פגיעות רציניות כאלה, גם כאשר הוצגו לו מסמכים רפואיים אודות פגיעות כאלה, לדוגמא, אירוע שארע חודשיים לפני התאונה בגינו הגיע לבית החולים עם טענה לפגיעה בברך ימין, השיב שאינו זוכר וכי הוריו היו לוקחים אותו לבית החולים על כל דבר. באשר לציוניו השיב, כי לפני התאונה היו טובים ולא היו לו קשיים בלימודים, אך בסופו של דבר סיים בגרות בממוצע של 65.
התובע אישר, כי טופל במרפאה לטיפול בילד ובנוער בשנת 2005 בשעה שהיה תלמיד בכתה ג', ואישר את המפורט במסמכים שהוגשו על ידי הנתבעת.
בנוגע לשירות הצבאי טען התובע, כי הורדת הפרופיל הייתה בשל התאונה, ואולם לא הביא מסמך על כך, וכאשר הוצג לפניו, כי יש לו גם מום מולד וגם ליקוי בחדות הראיה שיכלו להביא להורדת הפרופיל השיב שהכל נמצא בתיק הרפואי.
התובע נשאל על כוונתו ללמוד והשיב, כי יש לו מחשבות על רפואה, עדיין לא סגור על כך.
18. אמו של התובע ספרה גם היא בתצהירה ובעדותה על השינוי בחיי המשפחה לאחר התאונה. לטענת האם בתצהיר, להבנתה מצב הברך מחמיר עם האירוע של הפריקה. התובע כל הזמן מתלונן שהרגל שלו לא יציבה, שהוא לא יכול לסמוך על הברך, והלכה למעשה בסתם עמידה על כסא פתאום התפרקה לו הברך, האם הוסיפה כי אינה מבינה מדוע לא קבעו נכות על זה שהרגל התעוותה, הקרסול נפוח וכף הרגל מתנפחת. לטעמה של האם יש לתאונה משמעות ניכרת על חיי התובע, החיים שלו כאילו נעצרו, למרות שהם ניסו לתת לו את ההרגשה שלמרות מה שהוא עבר הוא לא נכה ולא אחר מכל ילד שונה. האם פרטה שהתובע חש רגשות אשם, שלימודיו נפגעו בצורה אנושה, שחלומו בנוגע לשירות צבאי כפי ששאף נגדע.
19. באשר למהימנות עדות התובע ואימו אציין, כי ככלל ניתן היה להתרשם שמדובר בעדות מהימנה. בחנתי את התנהלותו של התובע על דוכן העדים ואת דבריו, התרשמתי, כי התובע אדם צעיר בראשית דרכו, ללא ספק חווה את התאונה ותוצאותיה באופן קשה, דבר אשר גימד בתודעתו כל פגיעות וקשיים קודמים שהיו. מה גם, שספק אם התובע אמור לזכור את כל הפגיעות שנפגע בילדותו, כאשר אלה לא הותירו בו פגיעה קבועה.
ניתן להתרשם מעדותו של התובע שהתאונה פגעה לא רק בתפקודו הפיזי, כפי שקבע המומחה, אלא גם בביטחונו העצמי ותחושת הערך עצמי שלו, תוך שהתובע משליך על התאונה את כל
תוצאות כל מה שארע לאחריה, ציוניו בבית הספר, שירותו הצבאי הלא מספק לטעמו ומצבו הכללי. כך לפחות לפי תודעתו.
חיזוק לתפיסתו זו של התובע את התאונה והשלכותיה מצוי גם בתצהיר אמו ועדותה, כאשר ניכר שהמשפחה כולה תפסה את התאונה כאירוע משפיע ומשנה חיים, הגם שמבחינה רפואית תוצאות התאונה, למרבה המזל, אינן חמורות במיוחד ולבטח מדובר באירוע שניתן וראוי להתגבר עליו ולחיות חיים נורמטיביים ומספקים.
אציין, כי חלק מטענות התובע יכול ועולות כדי טענות במישור הנפשי, ובהעדר טענה לנכות פסיכיאטרית, איני רואה לתת להן משקל.
20. לענייננו חשוב, כי מעדות התובע, כמו גם מקביעות המומחה ניתן להתרשם, כי לתאונה השפעה תפקודית, בגין הפגיעה בברך, כאשר בקביעת שיעור הנכות יש ליתן משקל מסויים לקיומן של הצלקות והשפעתן על תפקודו של התובע, כמו גם לטענות התובע בעניין נפיחות בקרסול לאחר מאמץ ולהשפעתה על תפקודו הגם שכפי שקבע המומחה אין לכמת את המצב בשיעור נכות רפואית. לטעמי המכלול שהוכח, על רקע אישיותו של התובע והשפעת התאונה על תפקודו מצדיק קביעת פגיעה תפקודית בשיעור של 12% לצמיתות.
אדגיש, כי מן הראיות עלה, שהתאונה קטעה במידה מסויימת את רצף לימודיו של התובע ותפקודו בשנים המכריעות של סוף בית הספר התיכון. אכן התובע לא הציג באופן רציף את כל תעודות בית הספר, אך ניתן לקבוע בלא כל היסוס שפגיעה פיזית, כואבת ומגבילה בתקופת בחינות הבגרות, עשויה להשפיע על התפקוד ועל הציונים בסופו של דבר.
ניכר, שהתובע בחור נבון בעל מוטיבציה, עשה ועושה מאמצים על מנת להתקדם ולהתגבר על פגיעותיו, התובע בחר להתגייס לצבא, הגיע ליחידה בה שאף להיות מלכתחילה וחושב על לימודים והתקדמות בחייו. מאמציו של התובע, כמו גם המוטיבציה שלו, אינם צריכים לפעול כנגדו, נהפוך הוא מלמדים על הפוטנציאל הגלום בו מלכתחילה.
אציין בהקשר זה, תחושת ההחמצה של התובע, בנוגע לאופי שירותו הצבאי, כאשר לטעמו נגרעה ממנו היכולת לשרת כלוחם, מובנת בהתאם לתפיסתו, אך אין בידי לקבוע כי לולא התאונה היה התובע מגיע לתפקיד לוחם ביחידת עוקץ כפי שרצה מלכתחילה. התובע לא הציג את התיק הרפואי הצבאי ולא ניתן לקבוע, כי תוצאות התאונה ורק הן היו אלו שהשפיעו על השיבוץ. בהקשר זה לא יכול להיות ספק שהנטל על התובע.
ניתן לקבוע, לבטח ברמה של מאזן הסתברויות, כי מצבו של התובע והמגבלות התפקודיות בעקבות הפגיעה בברך, כמו גם הירידה בבטחון העצמי, עשויים להשפיע בסופו של דבר על בחירותיו בלימודים והאפיק המקצועי בו יעסוק.
21. באשר להשפעת הצלקות ומשקלן, כזכור המומחה קבע נכות אסתטית בשיעור של 5%, בחוות הדעת פרט המומחה, כי מעל גיד הפיקה יש צלקת ניתוח טריה באורך של 5 ס"מ כהה מהסביבה. קרבנית לה יש צלקת ישנה בקוטר 1 ס"מ. יש 4 צלקות נקודתיות בקוטר 1 ס"מ באזור בו היו הברגים הנועלים. שתי צלקות בחלק הפנימי של השוק ושתי צלקות בחלק המרוחק של השוק,
אחת קדמית והשניה בצד הפנימי. אין סימני גרד בצלקות אין רגישות יתר למגע. יש אזור בחלק פנימי תחתון של השוק שבו במישוש עצם השוקה ניתן לחוש באי סדירות של העצם ויש באזור כתמים כמו קעקוע משני לשפשופים באזור. בתשובות לשאלות הבהרה הסביר המומחה, כי מספר הצלקות כשלעצמו אינו קובע את מידת הכיעור ולהערכתו הנכות שנקבעה בגין הצלקות מתאימה למקרה הנדון. מתמונות שהציג התובע, ניתן להווכח שהצלקות אינן בולטות במיוחד ומוסתרות במידה מסויימת על ידי שיער הגוף.
בשים לב למראה הצלקות, מיקומן והשפעתן, אין לטעמי ליתן להן משמעות תפקודית מלאה, אף כי יש לשקול את השפעתן על בטחונו של התובע ומכאן על תפקודו.
בהתאם לפסיקה, הנחת המוצא היא, כי נכותו התפקודית של הניזוק היא פועל יוצא של הנכות הרפואית, ולשיעור הנכות הרפואית יש משקל רב בקביעת שיעור הפגיעה בכושר השתכרותו ((ע"א 8799/08 הסתדרות מדיצינית הדסה נ' פלוני [פורסם בנבו] (21.3.11) פסקה 34 לפסק-הדין) וכן ע"א 4302/08 שלמייב נ' בדארנה [פורסם בנבו] (25.7.10) פסקה 8 לפסק-הדין). הנחת מוצא זו תקֵפה ביתר שאת בעניינם של קטינים ושל צעירים בתחילת דרכם התעסוקתית, מכאן שבעיקרו של דבר לגבי קטינים וצעירים קיימת זהות בין הנכות הרפואית לזו התפקודית ובין שתי אלה לגריעה מכושר ההשתכרות (לסקירת הפסיקה ראו: ע"א 9873/06 כלל נ' פפו [פורסם בנבו] (22.3.09)); חריגה מכלל זה שמורה למצבים שבהם ברור שהנכות אינה תפקודית (ראו לדוגמא: ע"א 7008/09 עבד אל רחים נ' עבד אל קאדר [פורסם בנבו] (7.9.10) פסקה 14 לפסק-הדין, שם העמיד את נכותו התפקודית של קטין על 30% מקום שדובר ב- 47% נכות רפואית בקובעו, כי בנסיבות שהוכחו שם לא ניתן לייחס לכל הנכות הרפואית משמעות תפקודית).
בענייננו כאמור, יש מקום לסטייה משיעור הנכות הרפואית המשוקללת, שכן אין לטעמי ליתן לנכות בגין הצלקות משמעות תפקודית מלאה. לעניין זה נקבע בעניין גירוגיסיאן, כי במקרה של צלקות נרחבות בגוף "הנכות הרפואית לפי התוספת לתקנות הנ"ל היא בשיעור של 20%, על אף שיתכן שלא יהיה בהן הפרעה תיפקודית כלשהי, או שזו תהיה בשיעור הנמוך מ-20%" (ראו גם ע"א 7991/96 אלקבהא נ' קוטייבה כנעאן [פורסם בנבו] (ניתן ביום 12.1.00); ע"א 8053/06 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' אבידור [פורסם בנבו] (1.2.09), כן ראו: תא (מחוזי, י-ם) 7173-05 אדם אשר לוי נ' המאגר הישראלי לביטוחי רכב הפול [פורסם בנבו] (14/2/12), שם נקבעה לקטין 71.8% נכות רפואית, ובית המשפט העמיד את הנכות התפקודית על 63%).
בת"א (מחוזי, תל-אביב) 1781/09 פלונית נ' קרנית-קרן לפיצוי נפגעי ת"ד [פורסם בנבו] (12/1/14), קבע בית המשפט את נכותה הרפואית של הקטינה בשיעור של 81.25%, כאשר בין השאר דובר בנכות בגין צלקות ובתחום פה ולסת. בתחום הפלסטי נקבעה לקטינה שם, נכות בשיעור של 50%, לעניין זה אומר בית המשפט את הדברים הבאים:
"ככלל, נכות פלסטית, המוענקת לנפגע בגין צלקות, איננה נחשבת לתפקודית, במיוחד – כמו במקרה אשר בפני – כאשר אין מדובר בצלקות מכאיבות, או מגרדות. אלא מאי? כלל הצלקות שבהן מדובר מצויות בפניה של התובעת. צפייה בצילומים שצורפו לחוות דעתו של פרופ' אורנשטיין מעלה, כי לדאבון הלב סובלת התובעת ממראה פנים מצולק ומעוות, ואין ספק, כי מראה פניה המושחתות של התובעת אינו מראה מלבב, ולא בכדי נקבעה נכותה הפלסטית בשיעור של 50%.
נכות זו אינה נכות תפקודית במשמעותה המילונית של המילה, שכן איננה מונעת מהתובעת לתפקד, או לבצע כל עבודה שתבחר בה. עם זאת, הנני סבורה, כי למראה פניה המצולקות של התובעת קיימת השלכה תפקודית כלשהיא, שכן מראה פניה עלול ליצור בליבם של אחרים דחייה ורתיעה, אשר ינעלו בפניה את האפשרות להעסקתה במקומות עבודה מסויימים, במיוחד כאשר מדובר בעבודה עם קהל. קרי: מראה פניה המצולק של התובעת עלול לצמצם את אפשרויותיה למצוא בעתיד מקום עבודה שיאות לקבלה, על אף מראה פניה המצולקות, ועל כן, הנני בדעה, כי יש לייחס לנכות זו משמעות תפקודית מסויימת".
בנסיבות אלה העריך בית המשפט את הנכות הנגזרת מכלל הנכויות הרפואיות בשיעור של 55%.
הדברים יפים על דרך קל וחומר לענייננו, אמנם לתובע מספר צלקות ברגליו, וכן בהתאם לעדותו קרסולו וכף הרגל מתנפחים מפעם לפעם, אולם גם עיון בתמונות שצרף התובע, שניתן לשער כי מתעדות המצב בחומרתו הגדולה ביותר, מעלה, כי אין המדובר במראה מרתיע, שיש בו כדי לפגוע באופן ממשי בתפקודו של התובע עד כדי הימנעות מקבלתו לעבודה, יחד עם זאת לא ניתן להתעלם מתחושותיו של התובע לגבי מראהו, מהפגיעה בבטחון העצמי שהתאונה גרמה לו, שנגרמת בין היתר עקב מראה הרגל, דבר שעשוי למנוע ממנו לנסות התקבל לעבודות מסויימות. אשר על כן, ניתן לקבוע כי בשיעור הנכות התפקודית של התובע יש לקחת בחשבון גם את קיומן של הצלקות, של הנפיחות ברגל על רקע אישיותו ותודעתו, וליתן להם משקל מינימלי בפן התפקודי.
האיזון המתחייב במקרה זה, לטעמי, בשים לב למידת ההגבלה בתפקוד הברך, כמתואר בחוות דעת המומחה לבין הפגיעה הנוספת בגין הצלקות ונפיחות הקרסול לה טוען התובע מצדיק קביעת הגבלה תפקודית בשיעור 12% ולא מעבר לכך.
בבואי לקבוע את הפגיעה התפקודית של התובע, לקחתי בחשבון את הפוטנציאל הגלום בו, את הפגיעה שנפגע בשנה מכרעת בלימודיו, את הטיפול הממושך לרבות שלושה ניתוחים שיכול והשפיעו על לימודיו, את הסתגלותו של התובע, התגייסותו לצבא, ושאיפותיו להמשיך בלימודים ובמימוש עצמי.
כאמור, הנכונות והמאמצים שעושה התובע על מנת לנסות ולהתגבר על מגבלותיו אינם צריכים לפעול כנגדו עד כדי איון הפגיעה התפקודית שנפגע, כפי שמבקשת הנתבעת לקבוע. מן הראיות שנשמעו עולה שנגרמה לתובע פגיעה תפקודית מסויימת, שיכול ותגביל את קשת העבודות אליהן יכול התובע להידרש, ומכאן גם הפגיעה בתפקודו.
22. סוף דבר בהקשר זה, לאור מכלול הראיות והעדויות שהוצגו, ובשקלול טיב וטיבען של כל אחת מהפגיעות ויכולת ההסתגלות של התובע אני מוצאת לקבוע, כי שיעור השפעת נכותו על כושר תפקודו הכללי בגין התאונה היא בשיעור של 12%. משקבעתי את הנכות התפקודית אפנה לכימות הנזק.
ראשי הנזק
23. למען הנוחות אחזור על הנתונים הרלוונטיים הנדרשים:
- התובע יליד: 24/3/1996.
- מועד התאונה: 24/11/12.
- גיל התובע בעת התאונה: 16 ו- 8 חודשים.
- גיל התובע כיום: 20 ו- 11 חודשים.
- שיעור נכות רפואית: 14.5%.
- שיעור נכות תפקודית: 12%.
- תחילת שירותו הצבאי של התובע: 4/12/14.
- סיום השירות הצבאי הצפוי: 4/12/17.
בסיס השכר ואומדן הגריעה מכושר ההשתכרות
24. התובע לא טוען להפסדי שכר בעבר, באשר לבסיס השכר לפיו יש לחשב את הגריעה משכרו בעתיד, טוען התובע כי יש לעשות כן בהתאם לשכר הממוצע במשק. בהתאם לחישובי התובע, ולנכות של 15%, הפסדיו עומדים על 402,297 ₪, כאשר לסכום זה יש להוסיף הפסד פנסיה בשיעור של 12% ובסך של 48,275 ₪.
25. הנתבעת חולקת על בסיס השכר לו טוען התובע, כאשר לטעמה, בהתאם לפסיקה כאשר יש מידע על כך שלקטין יש נתונים בעייתים, המצביעים על כך שסביר שהקטין לא היה מגיע לשכר הממוצע במשק אזי אין לערוך חישוב המבוסס על השכר הממוצע במשק. הנתבעת מצביעה על כך, שמאז ילדותו לתובע היו קשיים ניכרים הן במישור הלימודי והן במישור ההתנהגותי, ליקויי למידה קשים, קשיים בתפקוד בבית הספר, קשיים בקריאה ובהבנת הנקרא והתובע היה בטיפולים שונים לרבות טיפולים פסיכולוגיים ובמרפאה לטיפול בילד בנוער ובמשפחה. בהקשר זה מפנה הנתבעת לתיק המוצגים מטעמה שלא הוכחש על ידי התובע ואמו, המלמד לטעמה שהתובע מתפקד נמוך מן הממוצע וכי נצפה קושי בהבנת הנקרא וציונים נמוכים. לטעמה של הנתבעת, בנסיבות התובע דנן, אין מקום לעריכת חישובים אקטואריים ולכל היותר יש לפסוק סכום גלובלי, שלא יעלה על 50,000 ₪.
26. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ומכלול נסיבות העניין לרבות גילו ומצבו של התובע בעת התאונות באתי לידי מסקנה, כי בסיס השכר הראוי, הוא השכר הממוצע במשק.
27. ההלכה בעניין בסיס שכרם של קטינים וצעירים ידועה ולא יכולה להיות נתונה במחלוקת. בע"א 10064/02 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' רים אבו חנא [פורסם בנבו] (27/9/05), קבע בית המשפט העליון את ההלכה עליה חזר בית המשפט בעקביות גם בפסיקה מאוחרת יותר כי קטין וצעיר בתחילת דרכו, ראוי ככלל לקביעת הפסדי שכר בהתאם לשכר ממוצע במשק, אף כי המדובר בחזקה הניתנת לסתירה, בשים לב לגילו של הקטין ונתוניו. בהתאם לפסיקה, ככל שאדם מתבגר נצברים נתונים אודות לימודיו, תחביביו, כישוריו, התמדתו בדרך מסויימת ולאור הנתונים הללו עשוי להתפזר הערפל בדבר פוטנציאל השתכרותו העתידי של הקטין. בית המשפט הוסיף, כי האפשרות לסטות מן ההנחה העובדתית מסתברת יותר ככל שגילו של הקטין מתקרב יותר אל עבר תום תקופת הקטינות ותחילת תקופת העבודה, אם כי דרושות ראיות ואינדיקציות
ברורות על מנת לאפשר סטייה מן החזקה. בעניין רים אבו חנא, כאשר מדובר היה בתינוקת רכה בשנים שנפגעה, סבר בית המשפט, כי לא הובאו טעמים המאפשרים סטייה מחזקת השכר הממוצע במשק.
הפסיקה העקבית לאחר הלכת אבו חנא, תומכת במסקנה זו. כך לדוגמא, בע"א 10990/05 פינץ נ' הראל חברה לביטוח [פורסם בנבו] (11/4/06), דובר בקטין בן 17 בעת התאונה, אשר נתוניו משכו לכוונים מנוגדים מחד בעיות משמעת ומאידך הראה כשרון באלקטרוניקה ומחשבים. בית המשפט לא נכון היה לסטות מחזקת השכר הממוצע במשק.
בת"א 5227/03 נתי ניסים נ' שוויקי סמעין [פורסם בנבו] (8/1/09), היה מדובר בבחור בן 20 ואולם בית המשפט קבע, כי במועד התאונה טרם התגבש עתידו המקצועי והוא טרם יצא לשוק העבודה בצורה מסודרת באופן היכול להעיד על עתידו, בית המשפט הוסיף עוד, כי בסיפור חייו יש פרקים המעידים על רצון ויכולת לרכוש מקצועי מעשי חרף יכולות עיוניות מוגבלות ומשכך פסק בהתאם לשכר ממוצע במשק.
בת"א 3133/01 שרון שריקי נ' פרץ אלעד [פורסם בנבו] (29/8/04) מדובר היה במי שהיה לו עבר עברייני, בצה"ל נקבע לו פרופיל 21, הוא אובחן כאישיות אנטי סוציאלית, בעלת קושי להסתגל למסגרות ולציית לחוקים, ולפיכך טענו הנתבעות, כי גם אילולא התאונה היה התובע מתקשה להשתלב בעבודה ולהתמיד בה. בית המשפט קבע את בסיס השכר כשכר ממוצע במשק, לאחר שהתרשם כי מדובר כי במועד התאונה היה התובע מנהל עבודה בעסק משפחתי אשר בפיקוחו מספר ניכר של עובדים. משכך, קבע בית המשפט, כי הוכיח יכולת קידום במקצועו.
גם בת"א 2725/99 רוטשטיין ברק נ' החברה העירונית ראשון לציון בע"מ [פורסם בנבו] (11/5/11), נתוניו של התובע היו קשים יותר מאלו שבענייננו וגם כאן פסק בית המשפט שכר ממוצע במשק, כאשר קבע כי הישגיו הנמוכים בביה"ס ונימוקי שיחרורו מצה"ל, כמו גם מעבריו למספר בתי ספר, אינם מוכיחים כי התובע לא יכול היה להגיע לדרגת שכר ממוצע במשק, הן כשכיר והן כעצמאי.
כך גם בפסיקה רבה מאוד ומבוססת היטב.
הפסיקה אליה הפנתה הנתבעת אין בה כדי לשנות. רבים מפסקי הדין הם בטרם נפסקה הלכת אבו חנא, מן השנים 84, 87 ו- 89. בפסק הדין בת"א 035585/06 רובינוב נ' שומרה [פורסם בנבו] (17/6/2009) דובר במי שלומד במסגרת החינוך המיוחד החל מכתה ו' – כיצד בכלל ניתן להשוות את הדבר לענייננו. בפסק הדין בעניין 3848/07 אזולאי יניב נ' מגדל [פורסם בנבו] (13/11/2007), מדובר היה בבחור בן 30, שהספיק לכתוב את סיפור חייו. לא כן התובע בענייננו שהינו חייל בצבא.
28. התובע בעניינו נפגע בהיותו בן 16 ו- 8 חודשים, מדובר בקטין, אשר טרם החל את דרכו המקצועית. חרף התאונה, התובע סיים בית הספר עם תעודת בגרות מלאה, התגייס לשירות צבאי מלא, וניכר שהוא בעל שאיפות ללמוד ולהתקדם. עיינתי במסמכים שצרפה הנתבעת המצביעים על קשיים לימודיים וחברתיים, מדובר במסמכים שעיקרם בכתה ג' כאשר הנתבעת לא הראתה כל טיפול בהמשך ולא הוצגו כל מסמכים המלמדים על קשיים ממשיים בחטיבת
הביניים או בבית ספר התיכון או המשך טיפול כלשהו בכיתות גבוהות יותר. העובדה שממוצע הבגרות של התובע אינו גבוה אינו מעידה דבר וחצי דבר על יכולתו ללמוד ולהשתכר בהמשך חייו. סיפור חייו של התובע עד כה מלמד על בחור עם פוטנציאל, רצון, יכולת התמדה והשקעה. אין לי ספק שהתובע יגיע לשכר הממוצע במשק ואף למעלה מכך.
29. באשר לשיעור הגריעה מכושר ההשתכרות, נעשתה בפסיקה הבחנה בין שלושה מושגים שונים: "הנכות הרפואית", "נכות תפקודית", ו"אובדן כושר השתכרות" שנגרמים עקב תאונה, בעניין גרוגיסיאן, קבע בית המשפט, כי המונחים אינם דומים וכי יתכן מצב בו קיימת נכות רפואית ותפקודית שאינה גורמת הפסד השתכרות בפועל –
"אחוזי הנכות אינם מהווים בהכרח ראיה לאובדן מקביל של הכושר לתפקוד יומיומי לרבות הכושר לבצע עבודה. הכל תלוי בטיב העבודה והפגיעה, טיבו של הנתבע מהות הפגיעה וגורמים נוספים.
יובהר כי קביעת שיעור הנכות התפקודית אינה מהווה סוף פסוק באשר לשיעור הפגיעה בכושר השתכרותו של הנפגע המסוים. ייתכן שגריעת כושר ההשתכרות עולה או נופלת משיעור הנכות התפקודית, בהתחשב במקצועו ויתר נתוניו של הנפגע, בזיקה לעיסוקו, לעבודתו, לגילו, ולמצבו הרפואי בכללותו, ללא קשר לתאונה. הנכות התפקודית אמורה לשקף את הגריעה מכושר ההשתכרות אלא אם הוכח אחרת (ע"א 722/86, יונס המאגר הישראלי לביטוח רכב, פ"ד מג(3) 875 ,878).
בהתאם לפסיקה, ככלל, אין בהכרח התאמה בין אובדן ההשתכרות או כושר ההשתכרות, ובין שיעור הנכויות הרפואית והתפקודית. אובדן כושר ההשתכרות נבחן על פי אובדנו של היחיד. מבחינת אובדנו של היחיד, יש לבחון את כלל הנסיבות ובכללן אופי העבודה, חזרה לעבודה. גם לטיבו של המעביד, עשויה להיות נודעת חשיבות כגון אלה, כך לדוגמא, לעובדת היותו של המעסיק, מוסד ציבורי או ממלכתי, נודעת בעניין זה חשיבות ראויה ולעתים מכריעה.
"הנכות הרפואית", "הנכות התפקודית" ו"אובדן כושר השתכרות" הם מעין שלושה מעגלים, המצויים זה בתוך זה, כאשר במעגל החיצוני מצויה הנכות הרפואית, במעגל הפנימי יותר, הנכות התפקודית, ובמעגל הפנימי ביותר, מצוי אובדן כושר ההשתכרות. כאשר באים לקבוע הפסדו של ניזוק, יש להשתמש, ככל שמאפשרים הנתונים, במעגל הפנימי ביותר, אך כאשר אין במעגל הפנימי ביותר די כלים כדי לאפשר קביעת הנזק, יוצאים החוצה לכיוון המעגלים החיצוניים יותר ומהם משליכים ולומדים על המעגלים הפנימיים יותר.
בהעדר נתונים מיוחדים, המעגל החיצוני של הנכות הרפואית ישליך על המעגל האמצעי של הנכות התפקודית וכך גם בהעדר נתונים ישליך המעגל האמצעי של הנכות התפקודית על המעגל הפנימי של הפסד ההשתכרות (ראה: ת"א 1672/03 חאיק פואד נ' מגן חברה לביטוח [פורסם בנבו] (30/10/05)).
וראו פסק דינו של כב' השופט עמית בעא 2577/14 פלוני נ' המאגר הישראלי לביטוחי רכב בע"מ [פורסם בנבו] (11/1/2015), שם חזר בית המשפט על ההלכה, כי יש להבחין בין נכות תפקודית לבין ראש נזק של גריעה או אובדן כושר השתכרות, שהוא אך אחד המישורים של התפקוד הכללי, אם כי ברוב המקרים המרכזי, לצורך חישוב הפיצויים המגיעים לנפגע. בית המשפט עמד
על כך, כי אין בהכרח זהות בין הנכות הרפואית לבין הפגיעה התפקודית ובין אלה לבין הגריעה מההשתכרות או מכושר ההשתכרות של הנפגע ויתכנו פערים ביניהן אם למעלה ואם למטה.
כשעסקנן במקרה של ניזוק-קטין, קבעה בדרך כלל הפסיקה, כי יש לבצע חישוב אקטוארי על בסיס הנכות התפקודית והשכר הממוצע במשק, דבר שיש בו כדי לתרום לוודאות המשפטית ולהתחשב בכך שהקטין או הצעיר טרם החל בכתיבת סיפור חייו. יחד עם זאת, במיוחד כאשר המדובר בנכויות בשיעורים נמוכים יחסית בשיעור הקרוב ל- 10% ומתחת לשיעור זה, נראה שנכון לשקול כל מקרה מקרה לגופו ונראה כי נכון להתחשב במכלול הנסיבות ובכלל זה בהתרשמות ממצבו של התובע ומיכולתו להתגבר ולהסתגל לנכותו.
בעניין אומדן נזקו של קטין, אמר בית המשפט העליון דברים שאין לי אלא לאמצם כלשונם (ע"א 7008/09 ג'אבר עדנאן עבד אל רחים נ' מוסבאח עבד אל קאדר [פורסם בנבו] (7/9/2010), פיסקה 14 לפסק הדין):
"דרכו של קטין בעתיד מי ידע ומי יעריך? חישוב נזקו של קטין הוא פרי אומדן והשערה של שיקולים שונים וסותרים. מחד, יש לקחת בחשבון כי "כל החיים לפניו" ויכול התובע-הקטין לנתב את דרכו ומקצועו לעתיד באופן שנכותו לא תגביל אותו, ולמיצער, תגבילו אך במעט. בנוסף, דרכם של קטינים להסתגל למומם ולפתח "דרכים עוקפות" כדי להתגבר על מגבלות פיזיות ואחרות. מנגד, הנכות עלולה לסגור בפני הקטין דלתות שהיו פתוחות בפניו אילולא התאונה, או להגבילו בצורה זו או אחרת במקצוע ובעיסוק בו יבחר את עתידו".
במקרה דנן, התובע משרת שירות צבאי מלא, אמנם לא בתפקיד לוחם, אך כחייל ככל החיילים, מדובר במי שהחל בכתיבת סיפור חייו וניתן להתרשם, כי יש סיכוי שככל שיעבור הזמן הוא יסתגל לנכותו והשפעתה על שיעור השתכרותו לא תהא מלאה. בע"א 286/89 קז נ' המאגר הישראלי לביטוחי רכב ("הפול") [פורסם בנבו] (1989) נפסק מפי כב' השופט ת' אור: "ברי שקורותיו של התובע מיום התאונה ועד מועד פסק הדין יש בהם כדי להשליך וללמד בדבר קיומה או אפשרות קיומה של הגבלה".
התובע סובל בעיקר ממגבלת תנועה קלה בברך, צלקות, וכן לעיתים נפיחות לאחר מאמץ, ייתכן, שמגבלה זו אכן תפגע בכושר השתכרותו לעתיד אולם ספק אם נכון לקבוע ששכרו בעתיד יגרע כמלוא שיעור הנכות בכל שלב ועת. בהחלט קיים סיכוי שהתובע יסתגל למומו ונכותו לא תגרע משכרו, לפחות לגבי חלק מתקופת עבודתו בעתיד. בנסיבות כאלה, נכון לפסוק סכום גלובלי סביר, המסתמך על חישוב אקטוארי והמתחשב בכל הנסיבות.
במסגרת חישוב זה יש להתחשב בשכר הממוצע במשק לישראלים, עובדי שטחים ועובדים זרים (ראה: עא 267/12 סרגי דוידנקו נ' הפול – המאגר הישראלי לביטוח רכב בע"מ [פורסם בנבו] (27/7/14)). העומד בהתאם ללשכה המרכזית לסטטיסטיקה על 9,415 ₪ מסכום זה יש להפחית מס הכנסה בהתאם לנתוני התובע. בהתאם לנקודות הזיכוי של התובע, מס ההכנסה יעמוד 615 ₪ ולפיכך השכר הממוצע בניכוי מס עומד על 8,800 ₪.
התובע עתיד להשתחרר מן הצבא בחודש דצמבר 2017 ולעבוד במשך כ- 46 שנים, ועל כן יש מקום לבצע היוון כפול למשך שנה.
בשים לב לנתונים אלה, ולחישוב הנדרש, אני מעמידה את הפיצוי של התובע בגין אובדן כושר ההשתכרות על סך של 260,000 ₪ (בשים לב לאומדן של חישוב אקטוארי בשיעור של 75%, כאשר סכום זה כולל הפסדי פנסיה בשיעור של 12%, כפי שדרש התובע).
עזרת הזולת
30. לטענת התובע, התיעוד הרפואי מגלה כי מיום התאונה ועד לאחר הניתוח השני, דובר ברצף זמן של חצי שנה בו נזקק לעזרה בכל פעולות היום יום, עזרה בלבוש, לרבות עזרה בלבישת המגף, עזרה ברחצה, בכניסה ויציאה, הגשת האוכל לחדרו, עזרה עם כסא גלגלים, זריקות שנדרש לקבל, ליווי לאשפוזים ולטיפולים. לעבר מבקש איפוא התובע שיפסק לו סכום של 4,000 ₪ בגין ה- 6 חודשים הראשונים לאחר התאונה, ו- 15,000 ₪ לאחר מכן. כמו כן, מבקש התובע כי יפסק לו סכום של 3,000 ₪ בגין השיעורים הפרטיים הרבים שנדרש להם בעקבות התאונה. באשר לעתיד, בשים לב שהתובע מוגבל בתפקוד מבוקש סכום של 40,000 ₪ ובסה"כ 82,000 ₪.
31. הנתבעת טוענת שפגיעת התובע מטיבה ומטבעה לא הצריכה עזרת צד ג', במיוחד כך שעה שהתובע העיד שחזר לבית הספר, פחות משבועיים לאחר התאונה וכאשר המומחה העיד שלא הייתה כל הצדקה לשהות התובע על כסא גלגלים. כמו כן, מדגישה הנתבעת שהחל מפברואר הלך התובע בדריכה מלאה עם המגף. הנתבעת מפנה עוד לעדותו של המומחה שאין צורך בכל עזרה ללבישת המגף וכי מי שעושה שימוש במגף הוא עצמאי לכל דבר ועניין. הנתבעת מדגישה שהתובע לא צרף ולו קבלה אחת בעניין הפסדים שנגרמו בפועל, ועזרת הוריו לא חרגה מעזרת בני משפחה. באשר לטענה שיש לפסוק פיצוי בגין שיעורי עזר, לטעמה של הנתבעת מדובר בטענה מגוחכת לחלוטין, שכן היעדרות של שבועיים אינה מצדיקה שיעורים פרטיים, מה גם שהתובע העיד שקיבל שיעורים פרטיים לפני התאונה באנגלית ולא זכר אם קיבל שיעורים כאלה במתמטיקה.
32. באשר לתפקודו בבית הספר לאחר התאונה פרט התובע, כי מדובר היה בתקופת תחילת הבגרויות, והיה חשוב לו מאוד לחזור, ומשכך בסביבות השבועיים לאחר התאונה, חזר עם כסא גלגלים ללימודים לבגרויות, התובע הבהיר, כי היה צריך לחזור על כסא גלגלים בגלל שבבית הספר רצים וזורקים דברים וכי בעת השחרור נתנו לו קביים ואמרו לו שהוא יכול להעזר בכסא. לדבריו, נעזר בכסא לאורך תקופת הבגרויות חמישה, ששה חודשים. הן התובע והן אמו נחקרו והעידו ארוכות אודות העזרה שנדרש התובע לאחר התאונה, הן העזרה הפיזית, הן העזרה בהסעה לבית הספר ולמקומות נוספים, והן הסיוע הלימודי שנדרש לו בעקבות החיסורים, הניתוחים שעבר וחוסר הריכוז שהיה מנת חלקו באותה תקופה.
33. אין מחלוקת שהתובע לא נעזר בעזרה בשכר וקיבל את העזרה לה הוא זקוק מקרובי משפחה. ההלכה היא, שאם ניזוק זקוק לעזרה שניתנה לו על-ידי קרוב משפחה, אין לראות בכך בלבד, עילה לשלילת הזכות לקבל פיצוי מן המזיק (דוד קציר, פיצויים בשל נזק גוף, התשנ"ח 1997, בעמ' 424, ראה גם ע"א 93/73 שושני נ' קראוז ואח’, פ"ד כח(1) 277). לכן השאלה איננה אם התובע קיבל בפועל עזרת צד ג', אלא אם היה זכאי לקבלת עזרה כזאת ואם זו ניתנה לו בין על
ידי אדם שאיננו קרוב משפחה ובין על ידי קרוב. התשובה לשאלה האחרונה יכול שתשפיע על שיעורו של הפיצוי.
בנסיבות העניין, יש לקבוע, כי אכן התובע היה זקוק לעזרת צד ג', במובן זה שבתקופה הסמוכה לתאונה ובתקופה הסמוכה לניתוחים, נזקק לעזרה אינטנסיבית, החורגת מעזרה רגילה של בן משפחה, במיוחד כאשר נאסר עליו לדרוך על הרגל הימנית.
טענת התובע שנזקק לשיעורים פרטיים, היא טענה סבירה לגבי היקף מתון של שיעורים כאלה. חיסור של שבועיים בתקופת הבגרויות הוא פרק זמן לא מבוטל הדורש השלמות, כמו כן סביר לקבוע כי בעקבות התאונה וכאביו של התובע נפגע באותה תקופה גם הכושר הלימודי.
טענת התובע שנזקק לכסא גלגלים למצער בתקופה בה נאסר עליו לדרוך על רגלו בשטח בית הספר סבירה בעיני. מדובר במקום בו ישנה התקהלות רבה של נערות ונערים וסביר לקבוע כי נכון היה לעשות שימוש בכסא גלגלים בתקופה הסמוכה לתאונה, כאשר התובע לא יכל לדרוך על הרגל והיה עדיין כאוב ובלתי יציב.
יחד עם זאת, התובע לא טרח להוכיח ולתעד את התקופה בה נזקק לכסא, שסביר להניח שהושכר ולא נרכש, את התקופה בה נעדר מן הלימודים, את התקופה בה נאסר עליו לדרוך על הרגל, את ההוצאות שהוצאו לצורך שיעורים פרטיים וכד'. אמו של התובע העידה בהגינותה כי לא נגרמו לה הפסדי שכר, שכן השלימה את שעות העבודה שנדרשו ככל שנדרשה להעדר, אף כי מקובל עלי שהאם נדרשה להעדר מן העבודה בעקבות הצורך ללוות את התובע לטיפולים רפואיים ובתקופת האשפוז, בנסיבות אלה, נכון לקבוע פיצוי גלובלי סביר.
לעניין שיעורו של הפיצוי, וכמפורט בעניין שושני הנ"ל, יש לקבוע כי יש להעמיד את הסכום על שיעור נאות (שם, 279ז- 280א), ובהעדר נתונים אובייקטיבים, יפסק סכום גלובלי לטובת התובע (ראה ע"א 315/83 עגור נ' איזנברג ואח’, פ"ד לט(1) 197, 205, וכן ע"א 663/84 עטיה נ' עטיה, פ"ד מד(3) 720, 730) על בסיס הלכה זו, ובהעדר נתונים על הוצאה ממשית ועל היקפה, יש לקבוע את הפיצוי בראש נזק זה, על דרך האומדנה.
באשר לעתיד, מהראיות שהובאו ומהתרשמות ממצבו של התובע, לא ניכר כי התובע זקוק לעזרת צד ג' ממשית, הגם שאפשר שחלק ממטלות הבית קשות יותר עבורו ותהיינה פעולות שיזקק בהן לעזרה.
במכלול נסיבות העניין, אני מוצאת לנכון להעמיד את עזרת הצד ג' לעבר ולעתיד לרבות בעניין שיעורים פרטיים להם נזקק התובע בגין התאונה על סכום של 22,000 ₪.
הוצאות רפואיות, נסיעות וכלליות
34. התובע מעריך את הוצאותיו הרפואיות בסכום של 20,000 ₪ לעבר, כאשר בהקשר זה צורפו קבלות חלקיות בלבד, תוך שהתובע טוען כי מן המפורסמות הוא שאשפוז גורם להוצאות לבני המשפחה, כאשר נדרשו הוצאות לעניין השכרת כסא גלגלים, קביים, מגף, פדים להחלפה. באשר לעתיד נדרש סכום של 10,000 ₪, בשים לב לנפיחות הרגל ולכך שהתובע נדרש למעקב רפואי וסביר כי יזקק להמשך טיפול פיזיותרפי ורכישת מדרסים ונעליים איכותיות.
באשר להוצאות נסיעה נטען, כי חזרתו של התובע לבית הספר נעשתה על כסא גלגלים, וכשנתיים לאחר התאונה העיד התובע על מגבלות וכאבים ומשכך, בשים לב למרחק בית הספר ממקום המגורים מדובר בהוצאה יומית של 100 ₪. בנסיבות אלה מבוקש הוצאות נסיעה בממוצע של 500 ₪ ל- 7 החודשים הראשונים ולאחר מכן 252 ₪ בחודש ובסה"כ כ- 14,000 ₪.
באשר לעתיד נדרש פיצוי של 120 ₪ לחודש למשך 46 שנים ובסה"כ 36,000 ₪.
35. הנתבעת טוענת לעומת זאת, כי התובע לא הוכיח דבר ולא צרף כל ראיה על הוצאות שנגרמו לו, בין הוצאות נסיעה ובין הוצאות רפואיות מעבר לקבלות בסך כולל של 1,580 ₪ הכולל הוצאה מכל סוג שהוא כן נטען כי הוצאות רפואיות מכוסות על ידי קופת חולים. אשר להוצאות נסיעה, נטען כי התובע היה עצמאי ויכל לנסוע בתחבורה ציבורית, ומכל מקום התובע העיד כי הוצאות נסיעה לבית הספר בתחבורה הציבורית עלו לו סך של 20 ₪ ליום ויש לקזז סכום זה ובאשר לעתיד, התובע העיד שהוא נוסע בתחבורה הציבורית ואין לפסוק דבר.
36. עיקרון העל העומד בבסיס תורת הפיצויים בנזיקין הינו העיקרון של השבת המצב לקדמותו, לפיו על המזיק ליתן לנפגע אותו סכום, אשר באמצעותו יועמד הנפגע, ככל האפשר, באותו מצב בו הוא היה נתון, אלמלא בוצע כלפיו מעשה הנזיקין (ראו, ע"א 357/80 נעים נ' ברדה, פ"ד לו(3), 762, 772-773 (1982)). בהינתן עיקרון זה, נפסק כי נפגע זכאי לפיצויים בגין הוצאות רפואיות והוצאות נוספות שהוציא לאחר הפגיעה, הנחוצות באופן סביר לשם החזרת המצב לקדמותו.
אמנם, עסקינן ב'נזק מיוחד', הטעון פירוט והוכחה, הן בדבר הצורך בהוצאתו והן בדבר עלותו (ראה: ד. קציר "דיני הנזיקין" עמוד 11; ע"א 4986/91, המגן חברה לביטוח בע"מ נ' נחום [פורסם בנבו] (1994)), ברם, הוכח לפניי כי התובע הגיע למעקבים רפואיים ונדרש לטיפולים רפואיים לרבות טיפולי פיזיותרפיה ובדיקות, עבר שלושה ניתוחים, נדרש להמנע מדריכה על הרגל במשך תקופה לא מבוטלת, בחלק מן התקופה נעזר בקביים ובכסא גלגלים ולבטח נדרש לסיוע ועזרה של הוריו בהסעות, או בהוצאות נסיעה.
משהוכחה לפני נחיצות הטיפולים, המעקב הרפואי, נסיעות מיוחדות וממילא הוצאות הנסיעות הכרוכות בכך ראוי לפסוק לתובע סכום סביר שישפה אותו על הוצאותיו, כאשר סביר לקבוע, כי לגבי חלק מן ההוצאות, בין הרפואיות ובין האחרות, לא קיבל ולא יקבל החזר.
במקרה דנן, נכון לפסוק הוצאות סבירות על דרך אומדנה ו"על הצד הנמוך והבטוח" – לשם שמירה על האיזון הראוי (ראה: למשל: ע"א 307/77, מור נ' עזבון המנוח שעיה בוץ, פ"ד לב(1) 654; י. קציר בספרו "פיצויים בשל נזק גוף" מהדורה חמישית התשס"ג–2003, עמוד 682 ואילך; ע"א 77/67, מ"י נ' דהאן, פ"ד כא(2) 128; ת.א. (תל-אביב-יפו) 394/98, אלטאוויל אמיר נ' נחמיאס [פורסם בנבו] (2006); ת.א. (תל-אביב-יפו) 1616/04, שרף נ' אסותא – מרכזים רפואיים בע"מ [פורסם בנבו] (2009); ת.א. (ירושלים) 1515/96, יהושוע נ' הסתדרות [פורסם בנבו] (1999)).
37. בנסיבות העניין, בשים לב לכל הנתונים המפורטים עד כאן, אני אומדת את הוצאות התובע בגין הוצאות רפואיות נסיעות והוצאות אחרות עליהן לא יקבל החזר בגין התאונה בסך של 7,000 ₪ לעבר ולעתיד.
נזק לא ממוני
38. בהתאם לתקנה 2(ב) לתקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו ממון), תשל"ו-1976, לשיעור הנכות (הרפואית), ול- 13 ימי אשפוז, יש לפסוק לתובע סכום של 29,755 ₪ בגין נזק לא ממוני, כפי שגם מסכימים שני הצדדים.
הערכת הנזקים
מתקבלת הערכת הנזקים הבאה:
א. גריעה מכושר ההשתכרות בתוספת פנסיה – 260,000 ₪.
ב. עזרת הזולת – 22,000 ₪
ג. הוצאות רפואיות, נסיעות והוצאות שונות – 7,000 ₪
ד. נזק לא ממוני – 29,755 ₪
סך הכל סכום של 318,755 ₪
סוף דבר
הנתבעת תשלם לתובע סך של 318,755 ₪ בתוך 30 יום, בצירוף ריבית והצמדה עד מועד התשלום בפועל.
השאר לנו תגובה